<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שני</h1>
<h2>דף ד:</h2>
מצינו במשנה תלמיד נזכר לפני רבו בפ' במה אשה (שבת ס"ב ע"א) גבי כובלת, שקדם רבי מאיר לפני רבי אליעזר שהיה קדמון ממנו, וכן פירקא קמא דבבא מציעא (ד' ע"ב) גבי כפירת שיעבוד קרקעות.
מצינו בדיוק משנה דבר שהוא במשנה אחרת להדיא, ומתרץ הכא עיקר כלומר באותה שמדקדק ממנה, והאחרת שהיא מבואר אגב גררא נסבה התם, דקאמר הא קמ"ל דכי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות, מאי קמ"ל זוקקין, תנינא זוקקין הנכסים וכו' עד הכא עיקר התם אגב גררא נסבה.
<h2>דף ז:</h2>
מצינו תנא שאומר דבר וליה לא סבירא ליה הכי, אלא לדבריו דת"ק דידיה קאמר וליה לא סבירא, בפ"ק דב"מ (ז' ע"ב) ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא וכו' ודחיק לתרוצי דקאמר ואיפוך, רב פפא אמר לעולם לא תיפוך [ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו]. ורבינא אמר לעולם איפוך, וכי מה חידוש הוא להפך, והכא לכך קאמר הכי לפי שכשאנו מהפכין קשיא דרבנן אדרבנן, ולכך קאמר לעולם איפוך ולא תיקשי מרבנן לרבנן.
<h2>דף כד:</h2>
היכא דאשכח שלשה תנאים ודעת שלישית לא כמר ולא כמר, נקרא דעת שלישית ואין זו הכרעה, כי הא דכל הנשים דיין שעתן מחלוקת ב"ש וב"ה. וכיוצא בזה פ' הגוזל עצים (ב"ק צ"ד ע"א) גבי יאוש קונה בריש פירקין אמר ליה רב פפא ואיכפלו כל הני תנאי לאשמועינן כב"ש, א"ל הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, כאן מפרש להדיא שיטת התנאים יותר מאשר כתבתי מהא דשידה. ור' אליעזר דאמר [נדה ז' ע"א] ד' נשים, אין זו הכרעה, וכי הא [עדיות פ"א מ"ג] דמלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה עד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אבל כשהשלישי ס"ל כחד מינייהו לגמרי [ברכות מ"ג ע"א], או כחד מינייהו בדבר אחד, במה דסבר כחד מינייהו הלכה כמותו דהוה ליה מכריע באותו דבר שהם שנים כנגד אחד והויא הכרעה, כמו כף מאזנים שהשנים מכריעין האחד כי הא דתניא [ב"מ כ"ד ע"ב] הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ור' חנינא מתיר, אמר רבי נראים דברי ר' יהודה כשמצאן באשפה ודברי ר' חנינא כשמצאן בבית, לפי מאי דס"ד מעיקרא דהוה רבי מכריע, הלכה כרבי יהודה כשמצאן באשפה וכרבי חנינא כשמצאן בבית, אבל לפי מאי דמסיק רב נחמן בר יצחק בפירקא קמא דחולין (י"ב ע"א), רבי לא הוי מכריע והוי דין אחר, מיהו הדין כן הוא אי אשכחן כדס"ד מעיקרא דרבי פליג עלייהו.
<h2>דף כז:</h2>
תובעין איצטריכא ליה סימנים כדי נסבא והיינו כמו איידי ולא איידי ממש, דסימנין בכלל יש לה תובעים מפני הסימנים.
<h2>דף ל.</h2>
פעמים נקט בברייתא דרשא מחד קרא, ולא מהך קרא נפקא לן הך דרשא אלא מקרא אחרינא, ונקט האי קרא משום דמסתבר טפי, כדפ"ק דבבא קמא (ט"ו ע"א) תנא דבי ר' יוסי הגלילי והמית איש או אשה כו', והך דרשא דהשוה נפקי לן (שם מ"ב ע"ב) מכי יגח שור את איש או את אשה וכל הפרשה קאי עלה, וכן גבי והתעלמת דריש זקן ואינו לפי כבודו נפקא לן מלא יהיה בך אביון, ודריש מקרא דוהתעלמת [ב"מ ל' ע"א].
<h2>דף לב:</h2>
מצינו דמוקי רישא בענין אחד וסיפא בענין אחר, רישא בחמר כותי וסיפא בחמר ישראל, ומאי פסקא, סתמא דאינש בתר חמריה אזיל.
<h2>דף לג:</h2>
מצינו משנה שאינה נשנית אלא לאותו דור, גבי הוי רץ למשנה, דאמרינן פרק אלו מציאות (ב"מ ל"ג ע"ב) בימי רבי נשנית משנה זו, וכן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ג ע"ב) קאמר בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, וכן צ"ל גבי גזילות דאמרינן בריש סנהדרין דדנין בגזילות ומחזירין הגזילה על פי בית דין, והא דגזילות וחבלות [ב"ק צ"ד ע"ב] אין מקבלין מהם והמקבלין אותן אין רוח חכמים נוחה הימנה, וצריך לומר דבימי רבי נשנית משנה זו, לא לפניו ולא לאחריו.
<h2>דף מד.</h2>
כל היכא דתני הכל לדרשא, וכולהו מייתי בריש ערכין, אבל היכא דתני כל, פעמים דריש מיניה ופעמים לא דריש מיניה, כל הנשים דיין שעתן [נדה ג' ע"א] דריש לאפוקי מדר' אליעזר דאמר ד' ותו לא, כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [שבת ס"ח ע"א], כל מקום שאין מכניסין בו חמץ דריש להו בגמרא [פסחים ח' ע"א] וכן כל המטמאים באהל המת שחלקן והכניסן לתוך הבית [אהלות פ"ג מ"א] כל הזבחים [זבחים ב' ע"א], כל המנחות שנקמצו [מנחות ב' ע"א] כל התדיר מחבירו [זבחים פ"ט ע"א], וחדלו לספור כי אין מספר דלא דריש כל לאתויי מאי, דהאי כללא לאו דוקא שאין למדין מן הכללות [ערובין כ"ז ע"א] וכל שכן שאין אומרים כל לאתויי מאי. אבל צריך לדקדק על אותם דדייק בהם לישנא דכל, ושמא כל שהוא אוכל ונשמר לאו מלישנא דכל אלא מלשון שהיה לו לומר כל שהוא נאכל ונשמר, וכל הנשים דיין שעתן דייק ליה מן ה' דהנשים, דהיה לו לומר נשים, דהנשים משמע נשים הידועות, מלבד אותן ד' נשים דר' אליעזר, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מיותר דהא תנא בהך בבא, ולמה אמר שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ, משמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, והרבה כל דלא דריש כלל, כל היד המרבה [נדה י"ג ע"א], אולי נקט כל משום דבאנשים תקצץ, ובכל מקום יש לדקדק למצוא טעם בזה או כיוצא בזה אע"ג דאינו בא לא למעט ולא לרבות, ולא יקשה לך על מה שאני אומר דכל לא אתי לרבויי, הא דאמרינן [ב"ק נ' ע"ב] מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, בשלמא לשמואל אמר כל לאתויי כו' אלא לרב כל לאתויי מאי, משמע דכל אתא לרבויי, לאו מלשון כל אלא מלשון המשנה קא פריך מהאי לישנא ומה היא למדה מבור, ומשמע מלשון שאין למדין מבור דבר חוץ מבור, ואדרבה מכאן אתה למד שאין אנו מרבין דבר מלשון כל שהרי אין אנו למדין לשמואל אלא דבר אחד ואין זה מלשון כל כדפירשתי וכן בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) דאמר וכל ספק נפשות דוחה שבת, מאותו בא לרבות משום דכבר השמיענו בחד דוכתא דספק נפשות דוחה, צ"ל דכל ספק נפשות אתא לטפויי דבר דלא ילפינן מיניה.
מצינו שהתלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו תחלה לפני רבם, כי הא דמסכת אהלות ומייתי לה פ"ק דעדיות (מ"ז) בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה מקומות וב"ה אומרים רובע עצמות מן הגויה וכו' שמאי אומר אפילו מעצם אחד, והך מתניתין מייתי לה בנזיר פרק כ"ג ונזיר (נ"ב ע"ב). עוד [עדיות פ"א מ"ח] גבי כרשיני תרומה ב"ש אומרים שורין ושפין בטהרה וכו' ובסיפא קאמר שמאי אומר יאכלו בטהרה וכן במעשר שני פ"ב (מ"ד). עוד [שם מ"י] גבי הפורט סלע של מעשר שני [בירושלים], בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות, ושם פליגי ב"ש וב"ה והדנין לפני חכמים ור' עקיבא ור' טרפון, ובסוף קאמר שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדו מעשר שני. וכן [שם מי"א] גבי כסא של כלה שנטלו חפויו פליגי בית שמאי וב"ה, וכן בתר הכי, כסא שקבעו בעריבה פליגי ב"ש וב"ה, ושמאי בסוף אף העשוי בה, שתי משניות הללו שנויות בכלים פרק שנים ועשרים (מ"ד). ושמא בילדותו תנא להו כמו שאמרו ב"ש וחזר בו בזקנותו ומשנה לא זזה ממקומה, וכן מצינו [ב"מ מ"ד ע"א] גבי הזהב קונה את הכסף, בילדותו שנה בענין אחד ובזקנותו שנה בענין אחר, ובזה ניחא הכא דהקדים דברי התלמידים, שכך שנה להם הרב בתחלה, וניחא שהתלמידים קבלו כך מרבם ולא מלבם, כי איך יתכן שכולם הושוו לדעה אחת, אם לא קבלו מרב אחד ולא סבירא להו כחד תנא.
<h2>דף נב.</h2>
מצינו תנא דחשיב מלמעלה למטה, גבי יום תקופה גומר שהתנא נקט י"ז ט"ז ט"ו י"ד, וכן בכמה דוכתין.
<h2>דף נה:</h2>
מצינו במשנה דכתוב בה דברי פלוני ולא קאי אכולה בבא, כי הא דריש מסכת טהרות (פ"א מ"א) שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור, ומסיים בה דברי ר' מאיר, ולא קאי אכולה מתניתין דקתני והאוכל אבר מן החי סופג את הארבעים ותניא שילהי גיד הנשה (חולין ק"ב ע"א) אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין בטמאות בין בטהורות וכו', עד ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, וכן בריש מסכת דמאי (פ"א מ"ב) גבי מתניתין הדמאי אין לו חומש וכו' דברי ר"מ, ומשמע פרק הזהב (ב"מ נ"ה ע"ב) גבי מתניתין דחמשה חומשין, אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, ע"כ צ"ל דר' מאיר לא קאי אכולה מתניתין. כאשר סדר רבי המשנה קרא ואסף חכמים רבים והיה כותב כלשונם את כל הדברים הנראים אליו, ולכך נראה ליישב הא דמתניתין פ"ק דב"ק (ו' ע"ב), כשהזיק חב המזיק, וקאמר בגמרא חייב מיבעי ליה ומתרץ האי תנא ירושלמאה הוה וכו', ויש להקשות והלא רבי סדר המשנה ולא נקיט לישנא דירושלמי רק הכא, וטעמא ששמע מפי התנא לשון זה וכתב לשונו בלא שינוי, וכן פ"ק דעדיות (מ"ג) מלא הין מים שאובין פוסלין וכו' עד שחייב אדם לומר בלשון רבו, רבי העתיק לשון הין ולא פירש כמה לוגין אלא כתב לשון התנא שאמר לפניו דבר כזה.
<h2>דף קב.</h2>
מצינו מלה בסיפא דלא קיימא אלא ארישא ולא אסיפא, פרק השואל (ב"מ ק"ב ע"א) המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ובכותי יטלנה בידו ויצא, ומעשה באחד שנטלה ויצא וכו' מעשה לסתור אלא ארישא.
